לפעמים (?) חלומות מתגשמים...   המשתמש לא נמצא כרגע באתר
הבלוג של PaLaDiNe
זכרונות דהויים על אבא
ציון הגולשים: 5     סה"כ מדרגים: 1     סה"כ תגובות: 0
תגיות בפרק: אבא סיפור אימוץ
תוכן הפרק [ פורסם ב 26 מרץ 2009, 21:02 ] חזרה לראשי >>

מאבא יש לי מעט מאוד זכרונות, כולם בקטעים שכאילו לקוחים מסרט ישן ומטושטש....

"הוא היה גבר-שבגברים", ככה תמי ד אמרו לי כולם, "אחחח, חבל... חבל שלא יצא לך להכיר אותו"... ואני עד היום תוהה אם הוא באמת היה "גבר שבגברים", סתם איזה אלכוהוליסט עלוב, או... אולי הוא היה שניהם יחד?...

 "אילן תבוא  ל'פה, לא תישחק שמה!", קרא לעברי אבא שלי במבטא מרוקאי כבד, תוך שהוא מחזיק בצינור ומשקה את הצמחייה.

אבא היה הגנן של ביה"ח "צהלון" ביפו, מקום שכילד היה קסום בעיניי - עם בריכת נוי משיש לבן, ובה מזרקה ודגים, מוקפת צמחיה באין סוף גוונים של ירוק , וורדים שהפיצו את ריחם בכל בכל רחבי הגינה.

אבא שלי, ככל שאני זוכר אותו, היה איש גבוה - כ- 1.80+ - וחסון, עם עיניים חומות, גדולות ומבט חייכני-חולמני שכזה, קרחת "בן-גוריון" ושפם.

"נו, אילן, אמרתי ליך שילא תילך שמה, נכון?" קרא לעברי שוב, הפעם הטון כעוס-משהו... ושוב, תוך שהוא מחזיק ביד אחת את הצינור, ובשניה את קצהו, ומשקה לכל עבר את הצמחיה הרעננה... משקה וממשיך ללכת, תוך שהוא מושך אחריו בתנועות קצובות וחזקות את הצינור הארוך, וכך טייל לו עם הצינור בכל השבילים של הגינה ברחבי בית-החולים- הולך ומושך אחריו את הצינור...

ואני, שהייתי במרכז, לא הבחנתי שבגלל שאבא טייל עם הצינור הלוך-ושוב, נוצרה לולאה מהצינור סביב כפות רגליי, לולאה שרק הלכה והתהדקה עם כל משיכת צינור ע"י אבא... עוד משיכה והלולאה מתהדקת עוד קצת... עוד משיכה, ועוד משיכה ועו.....

ופתאום כל העולם מסתובב מולי ונפלתי בחבטה לצד, על הרצפה.

בכיתי. בכיתי לא בגלל המכה, אלא יותר בגלל הפחד וההלם מהנפילה.

אבא, שכהרגלו במצבים כאלה, מנסה לגרום לי לא לפחד ולהפסיק לבכות בכך שהוא עצמו מתנהג כאילו נפילה או מכה היא דבר של מה-בכך, קרא לעברי: "נו, מה אמרתי לך? לא תילך שמה ותבוא פה על ידי, נכון? אוו'א תקום לא קרה שום דבר...", אך כשהבחין שאני לא קם ורק שוכב על הרצפה וממרר בבכי, רץ אלי, הרים אותי בזרועותיו החסונות, חיבק חזק-חזק ואימץ אותי אל חזהו תוך שהוא ממלמל במרוקאית "נעבי באשק, כפרה עליק, נמשי דרגה עליק, לא קרה כלום, אבא פה עכשיו, לא קרה כלום..." (שאקח את כאבך עליי, כפרה עליך...).

בלק-אאוט.

בכל בוקר כשהייתי גם כדי ללכת לגן, אימא הייתה מקלחת ומלבישה אותי במיטב הבגדים, והיינו יושבים לאכול ארוחת בוקר...

פרוסת לחם עם קוטג' ועגבנייה או כוס נס-קפה ופתי בר בשבילי, אימא הייתה אוכלת גביע לבן עם פרוסת לחם ואחריו הייתה מתענגת על כוס תה עם נענע, ואילו אבא... הוא היה פותח את הבוקר שלו עם כוס מלאה בברנדי 777...

"יהודה, אוו'א חלאס תנתינה תתסבחי מעה האד ל'סראב" ("יהודה, יאללה גם אתה, אולי מספיק עם השתייה הזאת על הבוקר") - זה מה שתמיד הייתה אימא אומרת לאבא כשהיה פותח את הבוקר עם שתייה חריפה, מה שתמיד הביא למריבה...

"נתין מה ת'קולי ליה וו'אש נסרב וו'לה מה נסרב! יה בנת ל'קחבה ל'אוחרה.." ("את לא תגידי לי אם לשתות או לא! יה חתיכת בת זונה...") - משפט זה היה בדר"כ הפתיח למריבה של הבוקר, לאחריו היה אבא לוגם את שארית הברנדי בשלוק אחד ואחרון ומנפץ את הכוס בחוזקה על הרצפה. לפעמים היה מוריד איזו סטירה מצלצלת לאימא (ולפעמים גם לי...) או אפילו הופך כסא או את השולחן, ולפעמים לא... תלוי כמה הספיק לשתות באותו בוקר...

בלק-אאוט.

ב"סצינה" הזו אני לא זוכר אם אבא סתם חזר עצבני מהעבודה או אם זה היה משהו שאימא אמרה שגרם לו להתעצבן, מה שכן, אני זוכר שהוא היה שתוי... אימא מחזיקה אותי חזק בזרועותיה,היא ואני עומדים מצד אחד של שולחן האוכל הקטן שעמד במרכז המטבח, ואילו אבא מעברו השני, מנסה להושיט יד כדי לתפוס את אימא כדי להנחית עליה מנחת זרועו, וכך הם מתחילים לרוץ במעגלים סביב השולחן, ממש כמו בסרט מצוייר של "טום וג'רי"...ומספר שניות לפני שידיו של אבא השיגו את אימא, היא הניחה אותי על הכיריים (שהיו מכוסים). אני נעמדתי על הכיריים, כולי "פספוס" עדיין לא בן 4, צורח לעברו של אבא, תוך כדי בכי מתפרץ: "תעזוב אותה! למה אתה מרביץ לה?? אל תרביץ לה! תפסיייייק....." יבבתי בבכי, ותך כדי שאבא מחזיק בכתפיה של אימא בחוזקה, מנענע אותה באגרסיביות מצד לצד ומדי פעם מנחית לפניה סטירה, צרחתי לעברו בבכי: "דייי, דייייי למה אתה מרביץ למה???", ואז זה בא! "הלוואי שתמות! הלוואי שתמות אמן בקבר! הלוואי שתמות!" צרחתי אליו בכוחותיי האחרונים ובהיסטריה, כשכל פניי רטובים מדמעות מלוחות ומאפי החלה לנזול נזלת.

שקט. דממה. כאילו מישהו לחץ על "PAUSE" והכל נעצר.

אבא ואימא עומדים שם במרחק של כמטר וחצי ממני, ידיו של אבא עדיין אוחזות בחולצתה הקרועה של אימא, על כתפיה של אימא שריטות שחלקן מדממות, פניה רטובות מדמעות, לחייה אדומות מסטירות ובעיניה מבט מבוהל של אחת שעומדת להירצח, ושניהם מביטים אליי בתדהמה...

"שופתי אל קל לי? שופתי אל ת'ייקול לי האד וו'לד ל'חראם?" ("ראית מה הוא אמר לי? ראית מה אמר לי בן הממזרים הזה?") אמר אבא לאימא בקול חלוש וטון עצוב, תוך שהוא מרפה מאחיזתו הפטאלית באימא...

בלק-אאוט.

הסצינה נוספת אני זוכר שהייתי בפעוטון של תהילה, השעה הייתה כמעט 4 אחה"צ, כולנו (כל הילדים) התעוררנו משינת אחה"צ וחיכינו בכיליון עיניים לאחד ההורים שיבוא לקחת אותנו הביתה...

בחצר הגן, בצמוד לחומה הגבוהה שהקיפה אותו, צמח עץ גויאבות עסיסיות וריחניות שהפיצו את ריחן בכל הגן.אלה היו גויבות ורודות ועגולות ומתוקות מדבש (בניגוד לאלה הלבנות בצורת ביצה שמוכרים היום בשווקים, שטעמן תפל ומרקמן כשל סיד...).

אבא בא לאסוף אותי הביתה והגננת, תהילה, פנתה אליו בבקשה: "יהודה, אתה יכול אולי לטפס על החומה ולקטוף לנו את הגויבות? הרי כבר סוף העונה וכל-כך חבל שהן ירקיבו על העץ..."´ ואבא, בלי שמץ של היסוס, טיפס על דלת פלדה הכבדה שבכניסה לפעוטון, ממנה הניף את רגלו, ללא כל פחד,  לעבר החומה, עליה זחל במהירות אל עץ הגויבות.

לספר לכם עם איזה כאב בטן (שלא לדבר על עצירות שנמשכה 4 ימים...) התעוררתי למחרת היום? J

בלק-אאוט.

אבא חזר מהעבודה מוקדם מהרגיל, אמר לאימא שתגהץ לו חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים כי הוא מאחר להלוויה של חבר מהעבודה – ונכנס להתקלח.                                                                      

אני ישבתי לי במטבח וסתם התעסקתי במשהו ממש לא חשוב, כשלפתע נשמעו צרחות מחדר האמבטיה!                                                           

 "אסתרררררר, אז'י להנה! אסתר!!! אנא משי נמות!" (אסתר, בואי לפה! אסתר, אני עומד למות!...), צרח אבא ואילו אימא חשה במהירה לחדר האמבטיה לראות במה מדובר ואני בעקבותיה. אימא נכנסה לתוך חדר האמבטיה ואילו אני נעמדתי בפתח הדלת, מציץ פנימה. נחרדתי.

אבא שכב בתוך האמבטיה, שהייתה מלאה במים, כולו מתפתל ורועד ואימא עומדת לידו וצורחת בחוסר אונים "יהודה אש ענדק? אש זרא'לק? יהודה דוו'י מעאייה!..." (יהודה מה קרה לך? יהודה דבר אליי...")...

אבא הרגיש לאחר מכן קצת יותר טוב והלך לאותה הלוויה. באותו הערב ישנה אצלנו, חסיבה, אחייניתו של אבא.

למחרת בבוקר התעוררתי מצרחות שהגיעו עד שערי שמיים!

"וואיי וואיי!....... הוא מת! יהודה מת! אסתר בואי מהר, יהודה מת!".         

אימא שלא הבינה מה בכלל קרה, מיהרה אל המטבח (ואני איתה, מפוחד) שם ראינו את חסיבה עומדת בפתח השירותים, שרויה בהלם וממלמלת לעצמה בהיסטריה "הוא מת... יהודה... מת... יהודה מת..".

אימא נכנסה ללחץ ולא ידעה איך להגיב, פוסעת בחשש לכיוון דלת השירותים שהייתה פתוחה למחצה ואני פוסע איתה... היא דוחפת את דלת השירותים ופותחת אותה לרווחה ו...... אבא היה שרוע שם, על הרצפה בשירותים, במן תנוחה מוזרה חצי ישיה וצי שכיבה, ערום כביום היוולדו, חיוור כסיד ו..פשוט מוטל לו שם כך, ללא רוח חיים... צרחה קורעת לב נפלטה מפיה של אימא שלי "לאאאאאאאאא.........." ואז המשיכה לצרוח "יהודה, יהודה דיאלי........" ("יהוודה, יהודה שלי...") והחלה בוכה בהיסטריה תוך שהיא תופחת על חזה ומגז'דרת (גז'דור = שריטת הפנים עם הציפורניים כאות לאבל).

תוך דקות החלה השמועה להתפשט בשכונה שאבא נפטר ואנשים החלו מציפים את הבית. אותי לקחו לסוליקה השכנה, לא לפני שהספקתי לראות איך בעזרת שמיכה ומסמרים יוצרים מן אוהל מאחד הקירות כלפי מטה, ובפנים שמו את גופתו של אבא, כשלצידה גושי קרח, לשימור הגופה.

מביתה של סוליקה יכולתי להשקיף למטה על הבית שלי שהצטופפו בתוכו ומחוצה לו קהל סקרנים גדול ולאחר כחצי שעה הגיע רכב שחור וגדול של חברה קדישא, לקחת את הגופה של אבא.

התחלתי לבכות "למה הם לוקחים את אבא שלי? לאן הם לוקחים אותו? למה? שלא ייקחו לי את אבא שלי!..." וסוליקה שנעמדה מאחורי שמה ידיה על כתפיי והחלה בוכה יחד איתי "לא נורא ננוש (שם הכינוי שלי כילד קטן), לא נורא, הכל יהיה בסדר...".

אבא נפטר 20 יום לפני יום ההולדת הרביעי שלי, ורק כשבוע לאחר ש"איחלתי" למות, כשהרביץ לאימא.

מי אמר שמשאלות לא מתגשמות? . . .

 לפרק הקודם לפרק הבא  
 :דרגו את הפרק