פרק א'.   המשתמש לא נמצא כרגע באתר
הבלוג של itay12311
כדאי לקרוא..סיפור מעניין..
ציון הגולשים: 3     סה"כ מדרגים: 2     סה"כ תגובות: 0
תגיות בפרק: דתי
תוכן הפרק [ פורסם ב 21 ספטמבר 2014, 13:36 ] חזרה לראשי >>
א. הנה, שוב הגיע יום ראשון, עוד שבוע עבר ושבוע חדש מתחיל. הזמן עובר מהר, הזמן טס. ככה זה בישיבה, אתה רק מגיע ביום ראשון ואופס! השבוע נגמר. הספירה לאחור כבר החלה. עוד רגע קט ואנו מתחילים את הפרק הבא במסלול ה'הסדר'. פרק חשוב שאנו מייחלים לו מרגע הגיענו לעולם הישיבה. פרק זמן של שנה וארבע - פרק הצבא. אנו מריחים כבר את ריח הבקו"ם באוויר. בישיבה כבר החלו סדרות שיעורים בכדי להכין אותנו לשירותינו הצבאי. הן מבחינה רוחנית והן מבחינה הלכתית, ויש כל כך הרבה מה ללמוד - הלכות שבת בצבא השונות מכמה בחינות מההלכות באזרחות, הלכות כשרות במטבחים בבסיסי צה"ל, הלכות עירוב בשבת בשטח וכדומה... ויש כל כך הרבה פרטים, וכמובן שגם מבחינה רוחנית יש הרבה מה ללמוד. מדוע עלינו להתגייס, פרטי המצווה של 'עזרת ישראל מיד צר', מצוות שבין אדם לחברו, נשיאה בנטל עם עם ישראל בשירות הצבאי, משמעות קיום מדינת ישראל כמדינה ריבונית בארצה וכדומה. יש כל כך הרבה מה ללמוד, אך אנו חדורי מוטיבציה גבוהה להצליח כמה שיותר בפרק הזמן הזה של הצבא, ולכן אנו מקשיבים טוב לנאמר בשיעורים, ומסכמים כל מילה היוצאת מפי הרב. והנה עוד שבוע עבר, עוד שבוע של למידה אינטנסיבית מסביב לשעון. לפתחי מגיע עוד שבוע. אני מגיע לחדר, שם את התיק על המיטה. מתעצל לפרוק את התיק עכשיו ואומר לעצמי שבערב אסדר את הדברים בארון. רץ לבית המדרש, והנה כבר סיימו תפילת מנחה ופספסתי את התפילה. אני מתמלא תחושת החמצה, למה לא הזדרזתי יותר? טוב, לפחות לא אאחר לסדר צהריים. סדר צהריים מבחינתי זה חוק בל יעבור, אין מצב שאפספס סדר צהריים. יש לי חברותא ממש טובה. לא כל אחד זוכה ללמוד עם חברותא כזה. קוראים לו שמואל. שמואל בחור צדיק, תמיד מגיע בזמן. כולו שקוע בתורה. שמואל הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו יכולים לדבר יחד במשך שעות, משתפים אחד את השני כמעט בכל מה שעובר עלינו, ממש אוזן קשבת לעצה ולשפיכת המועקות הרובצות לכל אחד על הלב. כשאנו לומדים יחד אנו מרגישים טוב מהי מתיקות של לימוד תורה. אני פשוט נהנה ללמוד יחד איתו. בנוסף לזה שמואל גם יפה תואר. אמנם הוא לא גבוה, גובהו מטר שישים וארבע לערך, רזה, עיניו חומות כדבש מתוק, ושיערו שחור כפחם. צבע עורו שזוף במקצת. מטעמי דת שמואל לא גילח את זקנו מעולם, אך יש לו רק מעט שיערות דלילות על סנטרו ושפם קטנטן, מעין זקן צרפתי קטן וטבעי. פאות שחורות עבות ומסולסלות מעטרות את לחייו המתוקות. בטנו חלקה לגמרי למעט פלומת שיער דקיקה שנראית מעל לתחתוניו. שיער שחור וגדוש, מעט מתולתל, שוכן בבית שחיו. פטמות חומות וקטנטנות, מעט בולטות, עוטרות את חזהו המהמם ביופיו. את איבר מינו לא זכיתי עוד לראות בזמן שהותי בישיבה. המקלחות כמובן, שלא כמו בצבא, פרטיות וסגורות. כזה הוא שמואל, יופי חיצוני מעורר קנאה, ויופי פנימי לא פחות מבורך. אדם שקט, אך לא מופנם. בעל מידות תרומיות, מרבה לעזור לחבריו בכל מה שרק יבקשו. במהלך לימודינו יחדיו אני נחשף לרבדיו הפנימיים המעוררים השראה, ולא פחות גם ליופיו החיצוני. גם כשאנחנו לומדים ומתעמקים בלימוד התורה אני מוצא את עצמי מפליג בים הדמיון, ומדמיין בראשי את שמואל, חברי הטוב ,כבעלי. כאדם שאיתו אני בונה את ביתי. את ביתי לחיים. מדמיין ושט בדמיונותיי איך אני והוא מגלים אהבה זה לזה במיטותינו הזוגית. מתנים אהבה זה עם זה, מלטף את פניו היפות, וממשש כל טפח מגופו המדהים. אך בשכלי אני יודע שאלו דמיונות שווא. אנו דתיים ובסופו של דבר כל אחד יבנה את ביתו עם אישה, וכל אחד יפנה לדרכו. ליבי נחמץ בקרבי. הלוא אני כל כך אוהב אותו! אז למה לכל הרוחות הכל נעצר ונשאר בגדר דמיון. ליבי זועק. אני ניגש למקומי בבית המדרש ושמואל כבר יושב עם הספר פתוח, מחכה לי. "היי שמואל, מה שלומך צדיק?" "בעזרת השם, מצוין." עונה שמואל, "ומה איתך?" "בסדר גמור." אני עונה לו. "אז מה, מתרגש לקראת הצבא?" "אממ... את האמת, זה ממש ממלא את ראשי, ואני טרוד בזה עד כדי כך שאני מתקשה להתרכז בלימוד." אומר שמואל. "זה בסדר, זה טבעי שמואל, אל תהיה קשה עם עצמך." אני מנסה לנחם אותו ובזה תם הדיון והתחלנו ללמוד בשקיקה. שנינו, אני יוסף וחברי שמואל, מיועדים לאותה יחידה קרבית, ויחד נעשה את השירות הצבאי. אני כל כך שמח שאשרת יחד איתו באותה יחידה וסקרן לדעת אלו הפתעות נכונות לנו. ידוע שבצבא מגלים באישיותם של החברים צדדים שלא נחשפים בישיבה ואני כל כך רוצה להכיר את שמואל יותר לעומק, לגלות את צדדיו הפנימיים יותר, החבויים יותר. לא אשקר את עצמי, אני סקרן גם לגלות את צדדיו החיצוניים שהיו חבויים ממני ולא יכולתי לראותם בישיבה, צדדים שבצבא קרוב לודאי אוכל לגלות. בישיבה - שבועיים לפני הגיוס. מכירים את ההרגשה החמוצה ההיא שממלאת את הלב לפני פרידה? הרגשה כזו בדיוק מילאה את לב כולנו. פרידות קשות עליי. לעזוב את הסביבה המוכרת והתומכת, את אווירת בית המדרש, את הויכוחים בלימוד, את השירים של שבת בישיבה, אבל מה לעשות, כל תקופה והיופי שלה. אני צריך להיות מרוכז בתקופה הבאה שבאה לקראתי, ולהתגבר על הפרידה מעולם הישיבה. ארזנו את הדברים האישיים וכל אחד נסע לביתו. מין חופשה קטנה לפני הגיוס. תיאמתי עם שמואל שבעוד יומיים נצא לטיולון קטן ברמת הגולן, לשטוף קצת את הראש וליהנות במעיינות הטובים של בגולן. הטיול היה מרומם ביותר. יצאנו לדרך לבדנו, טיול פרטי ואינטימי, רק חברי הטוב ואני. התלבטנו באיזה מסלול הליכה נתחיל. לאחר התחבטויות נסגרנו על מסלול הליכה לא ארוך במיוחד, כשלוש שעות הליכה לערך עם נחלים ומעיינות לרוב. רצינו להשתכשך מעט במים הטובים שבארצנו המבורכת. לאחר נסיעה ארוכה באוטובוסים ובטרמפים החלנו את הטיול במסלול המיועד. אחרי כרבע שעה של הליכה שאלתי את שמואל, "שמואל צדיק, מאוד מעניין אותי, איך ההרגשה אצלך בקשר לצבא?" שמואל חשב מעט. כדרכו, איננו נוהג לענות בפזיזות, תמיד הוא חושב לפני שהוא מביע עמדה כלשהי. לאחר דקות מספר פתח את פיו ואמר לי, "יוסף, על פי היכרותי הרבה אותך אני רואה שאתה דואג. אני מבין לליבך. עד היום היינו במעין חממה. ההתמודדויות הרוחניות מעטות ודי קלות, ואילו בצבא ההתמודדויות הרוחניות נמצאות לרוב ולא קלות, אבל אנו צריכים לדעת ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. אני עומדים לקיים מצווה גדולה שאבותינו בגלות לא חלמו לקיים. ומצווה זו היא מצות 'עזרת ישראל מיד צר'. ואנו צריכים ממש לשמוח שאנו זוכים לקיים מצווה זו." שמואל, קל לדבר, אבל כלל לא פשוט לחיות לפי מה שאמרת. אני צריך לחשוב על הדברים." עניתי לו. לאחר עשר דקות של שתיקה בה כל אחד שקע במחשבות עם עצמו הגענו למפל מים שמעיין גדול זרם למרגלותיו. צהלנו משמחה, רצנו במורד המסלול אל עבר המעיין והנחנו את התיקים על סלע בקרבת מקום. "יאללה שמואל! נכנסים?" "בטח!" צחק שמואל. "אבל תוריד את הבגדים, מה ניראה לך, שתיכנס עם מכנסיים?" "ברור שלא." עניתי בגמגום. שמואל הוריד את החולצה, הציצית והגופייה ולעיני נגלו פטמותיו המתוקות. לרגע דמיינתי איך אני מקרב את פי לפטמתו, מריח את ריח גופו ויונק אותה עם פי ולשוני. נושך בה מעט עד שפיטמתו מזדקרת. שפתיי דבוקות סביב פטמתו ואני טועם את טעם בשרו, ושמואל? שמואל נאנח ומלטף את שיערות ראשי. "הלו? יוסף! מה יש לך? מה אתה חולם פתאום? בוא לפה, אני צריך להחליף לבגד ים. אני חושש שמישהו יגיע, בוא תחזיק לי את המגבת כך שאוכל להחליף מאחוריה." אני מחזיק את המגבת הירוקה של שמואל, אוחז באמצעות אצבעותיי בשתי קצוות המגבת ומותח מקצה לקצה. שמואל עומד עם הגב אלי, מוריד את מכנסי הדגמ"ח שלו. אני מציץ אל מאחורי המגבת. רואה טוסיק קטנטן וחמוד מסתתר מאחורי תחתוני הבוקסר הלבן שלו, והנה שמואל מוריד מעט את התחתון מטה, ובבת את נגלים לעיניי שני פלחי ישבנו. תחת קטן, עגלגל. חלק לגמרי, למעט מעט שיערות שפזורות בצידי התחת לכיוון ירכיו. מרגיש את הזין שלי נמתח אל על, חש את הדם זורם במעלה הזין, ומכנסי מאיימים להיקרע. אוי... אני כל כך רוצה ללטף את התחת שלו, להעביר את אצבעותיי בין פלחי ישבנו, לגעת ולשחק בחור התחת שלו... להכניס אצבע אחת או שתיים. לשמוע אותו גונח ומבקש ממני להכניס עוד אצבע. איי... כמה חבל שאני לא יכול לראות את גופו גם מקדימה. נורא מסקרן אותי לראות את הזין שלו. מה צבעו? מה הגודל שלו, ואיך הביצים? שמואל, אני אוהב אותך... מחשבותיי נקטעו באחת. שמואל לבש את בגד הים, צחק וקפץ קפיצת ראש למעיין שלמטה. לבשתי גם אני בגד ים וקפצתי אחריו. למחרת סיימנו את הטיול ונפרדנו לשלום בתחנה מרכזית. עוד שבוע ניפגש בבקו"ם.
לפרק הבא  
 :דרגו את הפרק