פרק ב   המשתמש לא נמצא כרגע באתר
הבלוג של itay12311
מה דעתכם עליו? אשמח לקבל מידע וחוות דעת על בסיפור שכתבתי..סבבה?? ממש תודה לכולם...
ציון הגולשים: 5     סה"כ מדרגים: 1     סה"כ תגובות: 0
תגיות בפרק: דתי
תוכן הפרק [ פורסם ב 21 ספטמבר 2014, 13:51 ] חזרה לראשי >>
השבוע שלפני הגיוס עבר במהירות. שמואל ואני היינו בקשר טלפוני, מעודדים ומחזקים זה את זה לקראת המצווה הגדולה שאנו עומדים לקיים. בלילה שלפני מועד הגיוס התקשיתי להירדם. מוחי היה טרוד במה שיקרה מחר. כל חצי שעה התהפכתי מצד לצד בכדי לנסות תנוחה שאולי בה אצליח להירדם. צלילי השעון שתיקתק בחדרי רק גרם לי ליתר תסכול. בסופו של דבר, בשלוש בלילה הצלחתי להירדם ושקעתי בחלומות מתוקים. השינה הייתה כה קצרה עד שנדמה היה שרק דקות ספורות חלפו מרגע הירדמותי ועד ששמעתי את קול אימי, מעירה אותי. "יוסף, קום, השעה כבר שש בבוקר, הגיע זמן תפילת שחרית!" צווחה אימי. "אווייש, נו... אימא, אני נורא עייף, אני בקושי מצליח לפתוח את העיניים." עניתי לאימי והתכרבלתי עמוק יותר בשמיכה החמה והנעימה. שמעתי את קול צעדי אימי קרבים לכיוון חדרי, ואימא נכנסה לחדר. "יוסף אל תתעצל, די עם הסמרטוטיות הזאת, קום כבר. התפילין שלך מונחות על השולחן בסלון, אבא מחכה לך ברכב." אמרה לי אימא. "טוב, בסדר אימא, אני קם." עניתי ברוגז. שמתי את הכיפה על ראשי, התיישבתי על המיטה וברכתי בכוונה רבה את הברכה שיהודי אמור לברך עם שחר. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה, אמונתך." קמתי בזריזות, נטלתי ידיי, התלבשתי ורצתי לאוטו עם התפילין. לאחר תום התפילה, ארזתי תיק במהירות ויצאנו, הוריי ואני, לכיוון הבקו"ם. בזמן הנסיעה הארוכה התכנסתי בתוך עצמי, ומחשבותיי נדדו לעתיד. איך ארגיש בצבא מבחינה מנטאלית? חלפה לה מחשבה בראשי. אומרים שהמפקדים בטירונות נורא קשוחים וצועקים המון. האם אהיה מספיק חזק מבחינה נפשית? וגם מבחינה פיזית חברים מספרים שלא קל. יש טרטורים, ריצות וזחילות. האם אעמוד בזה? ומה יהיה עם שמואל? האם גם הוא יעמוד בלחצים של הטירונות? אני דואג לו. אני יודע ששמואל אדם חזק, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. בנוסף, הוא גם בעל מוטיבציה גבוהה, מורעל כמו אומרים החבר'ה, אבל בכל זאת, אולי יקרה משהו והוא יישבר? ריבון העולמים, אבי שבשמיים, יהי רצון מלפניך שנלך לשלום ונשוב בשלום. נשאתי תפילה חרישית מעמקי ליבי. הסטתי את מבטי אל החלון משמאלי וצפיתי בנוף ובטבע היפה החולף על פניי. כמה יפה ארץ ישראל, אמרתי לעצמי. מה רבו מעשיך ה'. לאחר נסיעה ממושכת הגענו ליעדינו ואבי מצא, לאחר חיפוש מייגע, מקום חניה פנוי. יצאנו מהרכב וצעדנו לעבר שער הבסיס. המון אדם היה שם. מתגייסים ובני משפחותיהם חיכו בחוסר סבלנות בתור מאולתר לא מסודר בקרבת שער הבסיס. לאחר המתנה מורטת עצבים הגענו לראש התור. החייל שעמד בשער ביקש לראות צו גיוס. שלפתי במהירות את הצו מהכיס ומסרתי אותו לחייל שחיכה בקוצר רוח. החייל עלעל במבטו על צו הגיוס, חתם בתחתיתו והשיב לי את המסמך. שער הבסיס נפתח בפנינו וצעדנו במהירות פנימה, משתדלים לא לעכב את הבאים אחרינו בתור. תרתי במבטי אחר פנים מוכרות. תוך שניות ספורות זיהיתי שניים מחבריי לישיבה שהתגייסו איתי - איתמר ויואל. השניים ישבו על ספסל עץ מתחת לפרגולה גדולה. את שמואל לצערי לא זיהיתי בסביבה. איתמר ויואל שונים מאוד, הן מבחינה חיצונית והן מבחינה אישיותית. איתמר אדם גדול, גבוה ושמן, עורו לבן ושיערו בלונדיני. הוא רועש מאוד ולא מפסיק לדבר. לפעמים אינו יודע מתי לשים מעצור לפיו. לעומתו יואל אדם שקט ומופנם. אינו מרבה לדבר ולפעמים ממש קשה לשים לב לנוכחותו. מבחינה חיצונית הוא נמוך ורזה, גוון עורו שחום ושיערו שחור ומתולתל, אך למרות הניגודים הרבים שביניהם, הם חברים טובים, ממש צמד חמד שרק אלוקים יודע מה מצאו זה בזה. החשתי את צעדיי לכיוונם וצעקתי לעברם. "הי! איתמר, יואל! מה שלומכם חברים?" "אהלן יוסף, ברוך השם, טוב מאוד." ענו שניהם במקהלה. "ניראה לי שאנו הולכים לבזבז פה עוד הרבה זמן בהמתנה." הוסיף איתמר. "למה אתה חושב כך?" השבתי בשאלה. "אתה לא רואה את כל החבר'ה פה מסביב? כולם כאן בדיוק כמוך, מחכים לעלות על אוטובוסים שיובילו אותם לשרשרת הגיוס לא רחוק מכאן." ענה לי איתמר בטון מתנשא, חש עצמו כיודע דבר. "אהה, אוקי." השבתי בבושת פנים. התיישבנו על הספסל. לאחר מספר דקות שבהן איתמר בלבל את המוח אודות משחק כדורגל שהיה שלשום הוציא יואל מתיקו ספר, מסילת ישרים, ואמר בקול שקט, "אולי במקום לבלבל במוח על כדורגל נחכים מעט?" "ברור,ברור." ענה איתמר והשתתק. יואל פתח את הספר והחל לקרוא בקול. לפתע הבחנתי בשמואל נכנס עם הוריו אל הבסיס. שמואל לבש חולצת טריקו לבנה ומכנסי דגמ"ח אפורים. פיו חייך מאוזן לאוזן ופאותיו התנופפו ברוח. הוא נראה כל כך טוב, חשבתי לעצמי. "היי שמואל!" צעקתי לעברו. שמואל רץ לקראתנו. התחבקנו ושאלנו לשלומו. קול מגאפון שקרא בשמותינו קטע באחת את שיחתנו המשולהבת. הסטנו את מבטינו לכיוון הקול, וזיהינו חייל עומד בפתח אוטובוס ומגאפון בידו. הבנו שהגיע תורינו לעלות על האוטובוס, ואצנו במהירות להיפרד מהורינו הנרגשים. "אימא, אבא!" קראתי לעברם, "ניראה לי שאני צריך לזוז." אבא חיבק אותי חיבוק אבהי חזק. "יאללה יוסף, בהצלחה, ותשמור על קשר טלפוני." אמר אבא. אימי ניגשה אליי, נישקה ללחיי ודמעות חמות החלו זולגות מעיניה. "יוספי, תשמור על עצמך, ואנחנו אוהבים אותך. תתקשר ברגע שתוכל." אמרה אימא. "בסדר גמור אימא, לא צריך לבכות." עניתי במבוכה. פסעתי אחורה ורצתי יחד עם חבריי לעבר האוטובוס שחיכה בצד הכביש. עלינו והתיישבנו בספסלים הראשונים על יד הנהג. שמואל ואני התיישבנו זה לצד זה בספסל הראשון בימין האוטובוס ואיתמר ויואל התיישבו בספסל שבצידו השמאלי. נהג האוטובוס סגר את הדלתות והחל לנסוע. נופפנו בידינו לשלום לעבר הורינו הנרגשים שצפו בנו מלמטה עד שנעלמו מטווח ראייתנו. הנסיעה ארכה כחמש דקות. האוטובוס נעצר באיטיות בצד הכביש ליד מבנה ארוך ורחב. חייל זעוף פנים הגיע אל פתח האוטובוס ובקול צורם הורה לכולנו לרדת למטה, להתיישב באופן מסודר על הדשא הסמוך למבנה ולחכות להוראות. התיישבנו במסודר על הדשא והמתנו בשקט מתוח. שמואל שלף ספר משניות קטן מכיסו והחל ללמוד בניגון מתוק. אני כל כך אוהב לשמוע את קולו של שמואל מתנגן כך בלימוד. איתמר חזר לבלבל במוח על משחק הכדורגל, ויואל סתם בהה בציפור שצייצה על אחד העצים הסמוכים. בתום חצי שעת המתנה יצאו מהמבנה שלשה חיילים חמורי סבר והורו לכולם להיכנס בשקט אל פנים המבנה ולהמתין בתור. נכנסנו יחד עם כולם למבנה ארוך מאוד. הצד הימני היו חדרים רבים עם דלתות סגורות. לפני כל דלת השתרך תור ארוך של מתגייסים שחיכו בקוצר רוח להיכנס. לאחר המתנה מורטת עצבים שארכה זמן רב עברנו את כל החדרים ובכל אחד מהם קיבלנו ציוד כלשהו האמור לשמש אותנו במהלך שירותינו הצבאי, החל בקיטבג וכלה בציוד שיפצור. שמואל ואני נכנסנו אל החדר האחרון ושם קיבלנו מהחייל שעמד מאחורי הדלפק כומתת בקו"ם, שני זוגות מדי א' ושני זוגות נעליים צבאיות התואמות את מידותינו. החייל הורה לנו להמשיך לעבר המסדרון בצד שמאל ולהחליף את בגדינו האזרחיים במדי צבא. נכנסנו למסדרון שהיה מחולק על ידי קירות בטון נמוכים לתאים. בכל תא היה ספסל עץ קטן וכמעט כל התאים היו מאוכלסים במתגייסים שהחליפו את בגדיהם ולבשו בפעם הראשונה בחייהם את המדים הירוקים. מיד זיהיתי את איתמר בתא לא רחוק, לבוש רק בתחתוניו, מתכונן ללבוש את מכנסי הצבא החדשים. בטנו הייתה מכוסה בשערות צהובות. חזהו היה גדול ושתי פטמות רחבות ועגלגלות בצבע ורוד-אדום התבלטו ממנו. הורדתי מבטי לפלג גופו התחתון. מבעד לתחתוני הבוקסר הרחבים שלו, בלט שק אשכים גדול. ניסיתי לדמיין את מראהו מבעד לבוקסר. איבר מינו, למרות היותו רפוי במקצת, היה גדול מאוד. מעניין איך ההרגשה לקבל מאחורה את הזין של איתמר. זה בטח נורא כואב, חשבתי לעצמי, בבעתה. נופפנו לו לשלום ותרנו במבטינו אחר תאים פנויים. לאחר חיפוש מהיר מצאנו שני תאים פנויים, צמודים זה לזה. נכנסנו שנינו לתאים. החלפתי את מכנסיי האזרחיים במכנס הצבאי החדש שקיבלתי זה עתה. גרבתי גרביים ולאחר מאמץ הצלחתי להכניס את כפות רגליי לנעליים הצבאיות. "שיט! איך שורכים את השרוכים האלה?" זעקתי לשמואל שישב בתא הסמוך אליי. שמואל, חשוף בפלג גופו העליון, נכנס לתאי כשהוא לבוש מכנסיים ונעליים צבאיות. "איי, איי, יוסף, יוסף, צעיר אחד, בוא ואראה לך אחת ולתמיד איך שורכים נעליים צבאיות." אמר שמואל בבדיחות הדעת והביט בי בעיניו הטובות תוך שהוא רוכן על ברכיו ואוחז בידיו את קצוות שרוכי נעליי. "אתה רואה יוסף? בהתחלה אתה תופס את השרוך הימני, משחיל אותו בעדינות לחור שבקצה הנעל, ואז..." בערך באמצע ההסבר איבדתי את הריכוז ולטשתי את עיני בפלג גופו העליון החשוף שניצב מולי. התרכזתי בפאותיו היפות, המעטרות את לחייו שירדו למטה, מדגדגות את פטמותיו הזקורות. הבטתי בשפתיו, דמיינתי איך אני אוחז ברגש בפניו היפות ומדביק את שפתיי לשפתיו. חוקר בלהט את תוככי פיו בלשוני. טועם את טעמו ומתאחד עם גופו. הזין שלי נעמד כמו מוט ברזל קשה וחזק, והרגשתי את שק אשכיי מתהדק. מיהרתי לשלב את ידיי על הבליטה הגדולה שנראתה במכנסיי החדשים. מקווה ששמואל הרכון אל רגליי לא הבחין בה. "יופי, סיימנו יוסף, עכשיו אתה יודע איך נועלים נעליים צבאיות." הכריז יוסף בחגיגיות. אחרי שסיימנו לדגם את עצמנו יצאנו עם הציוד החדש שקיבלנו מהדלת האחורית שבקצה החדר. מצאנו את עצמנו מחוץ למבנה. השמש כבר שקעה. הלבנה וקבוצת כוכבים נראו בשמי הרקיע. קצין עטור דרגות קרב אלינו והורה לנו לעלות על האוטובוס ממול. עלינו בשקט לאחר ששמנו את הציוד בתא המטען. איתמר ויואל ישנו זה על כתפי חברו על אחד מספסלי האוטובוס. התיישבנו, שמואל ואני, בספסל מאחריהם. האוטובוס התמלא, הנהג כיבה את האורות הפנימיים של האוטובוס, סגר את הדלתות והחל בנסיעה לעבר בסיס הטירונות.
 לפרק הקודם לפרק הבא  
 :דרגו את הפרק