מישהו??   המשתמש לא נמצא כרגע באתר
הבלוג של Peeps [:
רק חשיפת מחשבות בפני אלו שלא יקראו..
ציון הגולשים: 4.4     סה"כ מדרגים: 7     סה"כ תגובות: 2
תגיות בפרק: אני[:
תוכן הפרק [ פורסם ב 10 יולי 2008, 18:33 ] חזרה לראשי >>

מישהו מכם יכול להגיד שמכיר אותי יותר?
או אי פעם, אני חייבת לשאול?

מתי פעם אחרונה ביקשתם לראות מה קורה איתי באמת?
מתי לאחרונה ראיתם אותי מדוכאת וחשבתם על לבוא ואולי לנסות לעודד אותי?

אני אהיה אולי האחרונה שיהיו לה התשובות לשאלות האלו..
אבל בהחלט אהיה זו שתוכל לענות על הבאות..

מתי נתתם לי חיבוק כשהייתי זקוקה לו נואשות?
מתי הייתם שם כשזעקתי לעזרה?
כמה פעמים התעלמתם כשכבר לא היה לי יותר כוח לנסות ולהמשים?

וכן, קשה לי..
קשה לי להתמודד עם האדישות וההתעלמות הזו.. כי למרות שאני מנסה, עדיין כואב לי...
ואני כן שם בשבילכם.. תמיד הייתי, וכנראה שתמיד אהיה..
כי כזו אני..
זה חלק בלתי נפרד ממני, מהאישיות שלי..
להיות שם בשביל כל מישיזדקק לי.. ולא משנה מה קרה, או כמה זמן עבר, אני תמיד שם.. תמיד..
ועם הזמן גיליתי שזה כנראה עובד רק בכיוון אחד..

אני יודעת שהחיים שלי לא במצב כל כך גרוע..
הרי אני מקלידה את המילים הללו על מקלדת שמחוברת למחשב, אינטרנט,חשמל.. וכל הנובע מזה..
אבל יש בי כל כך הרבה מעבר למה שנראה.
תמיד היה בי,
ואם רק הכרתם חלקיק קטן ממני, לשנייה אחת בלבד, הרי שאתם יודעים לפחות את זה..

החיים שלי רחוקים מלהיות מושלמים..
ואני לא מסוגלת עדיין להקליד את אותן מילים שכנראה בעוד זמן קצר מידי יהפכו למציאות שאני חוששת ממנה..

אני פוחדת, מכל כך הרבה דברים,
רובם כבר לא קשורים אליכם..
כי לאט לאט אני לומדת לחיות בלעדייכם...
מרגילה את עצמי למציאות בלתי נמנעת שבמובן מסויים החלה עוד לפני הרבה זמן...

אני נזכרת שוב ושוב באותו יום שיצאתי סתם להסטובב בחוץ עם שתיים.. היינו ליד העיריה..
ישבתן לבד על הקרוסלה אחרי שאני הלכתי לנדנדות..
שמעתי כמעט כל מילה שלכן מאותו מרחק.. גם כשבכיתן..
ואני,
אני לא יכלתי להיות שם איתכן...
כי באותו הרגע, כל מה שאני הרגשתי היה פחות בחשיבותו לעומת מה שעבר עליכן...
ואתך כן חשובות לי.. כל כך..
ואני מראה את זה כל פעם כשאני יכולה, ובכל דרך...
אבל באותו יום, יש לכן מושג מה עשיתי שם על הנדנדה?
ניסיתי לבכות...
בכוח ממש..
פיזי אפילו..
וכלום..
עד ש.. עד שבעצם כשהסתכלתי על מנורת ריחוב שנוטה ליפול מבלי ששום מחשבה תחלוף לי בראש, ואז..
פתאום התחלתי להרגיש את הדמעות זולגות להן, כמסרבות להפסיק, כחוששות שאם יעצרו כעת לא יוכלו לחזור שוב..
אותן דמעות צדקו...

אתן באתן לשבת לידי אחרי די הרבה זמן, ואז הדמעות נפסקו מעצמן.
וזהו..
ואתן לא ידעתן על זה כלום..
ואם כן, לא ניסיתן, טוב.. לא ניסתן כלום...
ואני לא מאשימה אתכן, כי אני יודעת שכאב לכן באותו יום..כל אחת בדרך שלה..

אבל באמת.....

באמת לא שאלתם את עצמכם למה ביום של הטקס שיום המהולל שלנו, אני..
מכולם, אני הצעתי פתאום ללכת לקנות בקבוק וודקה ולהשתכר למוות???

לא הירהרתם בזה לשנייה??

 ואז, כשהייתי כבר חצי מעולפת משכרות, לא שאלת את עצמך חמה אני ממשיכה לשתות?
למה נשארתי לשכב על הדשא, ואז עוד גמעתי את מה שנשאר בבקבוק?
למה החלטתי להתקשר אליך?
למה הרגשתי מוזנחת ועלובה?

כנראה שלא חשבתם על זה...
כנראה שכבר הסתקתם לשכוח שגם לי יש משהו להגיד,
ושכשאני פותחת את הפה, אני לא דופקת חשבון לאף אחד וכבר אומרת את כל מה שיש לומר...
וזו בדיוק הסיבה שאני לא עושה את זה...

 

רק ממשיכה לפגוע בעצמי בכל דרך שאני יכולה להעלות על הדעת...
בכול אופן שיגרום לי המשיך לכאוב,ורק לא לחשוב על כלום...
רק לכאוב,
כי התחלתי להרגיש באותו כאב סוג של נחמה...

 מישהו מכם יכול להגיד שמכיר אותי יותר??

הא?

מישהו?

מישהו יודע מה עברתי בשנתיים האחרונות??

הא?

מישהו?

 

לא?

 

ניחשתי ככה....

 

 לפרק הקודם
 :דרגו את הפרק
תגובות גולשים [סה"כ 2 תגובות]
מאת: ביירון 07/07/2010 03:28:30
מונולוג מרגש ועוצמתי מאד.
חבל רק שבלתי אפשרי לפענח אילו אירועים הובילו לרגשות האלה.
טוב, אני מניח שבשביל זה צריך להכיר אותך.
מאת: קארינע 02/07/2009 14:07:53
ואו... מדהים!